תסמונת הניכור ההורי והשפעותיה על הליכים משפטיים בנושא גירושין
תסמונת הניכור ההורי הינו מונח מקצועי המתאר תופעה במסגרתה ילד מתנכר לאחד מהוריו על רק גירושים בין בני הזוג. מונח מקצועי זה נטבע בשנת 1985 על ידי פרופסור ריצ'רד גארדנר, ועל אף היותו שנוי במחלוקת, עושים בתי המשפט בישראל, לא אחת, שימוש בתורתו של גרדנר.
לשיטתו של פרופסור ריצ'רד גארדנר, ילדים להורים גרושים עלולים לחוות חיצוי ברגשותיהם כלפי הוריהם, כאשר אחד ההורים יהיה על תקן "ההורה הטוב" ואילו ההורה האחר יהיה על תקן "ההורה הרע". תסמונת הניכור ההורי עלולה להופיע בקרב ילדים להורים גרושים בדרגות שונות, כאשר הדרגה החמורה ביותר הינה סירובו של הילד כל קשר עם "ההורה הרע".
לשיטתו של גדרנר לתסמות הניכור ההורי מספר מרכיבים
1. הכפשת ההורה האחר.
2. הצדקות זניחות ומגוכחות להכפשה.
3. חוסר אמביוולנטיות אצל הילד.
4. תופעת החושב העצמי (כאש ההורה אומר "זה מה שהילד רוצה. מה אני יכול לעשות")
5. תמיכה אוטומטית בהורה המסית.
6. העדר רגשות אשמה כלפי ההורה האחר.
7. הצדקה של הילד את טענותיו בדברים שאינם מותאמים לחוויותיו או לגילו של הילד.
8. עוינות כלפי משפחתו המורחבת של ההורה האחר, המוסת.
עוד קיימת תופעה של טענות שווא – על התעללות, כביכול, של ההורה המוסת כנגד הילד.
יתרה מכך ולשיטתו של גרדנר הרי שהנזקים העלולים להיגרם לילד המנוכר הינם חמורים ביותר ובין היתר:
1. בוחן המציאות של הילד נפגע. דרכי החשיבה של הילד נפגעים לרבות בדבר מערכת היחסים
הרצויה בין הורה לילדו ובין ההורים לבין עצמם.
2. חוסר יכולת של הילד להבין מה עובר על הזולת.
3. פיתוח הערכה מופרזת של יכולתו וכוחו של הילד.
4. ילדים הסובלים מתסמונת הניכור ההורי עלולים לפתח נטיות לאלימות פיזית ומינית ולהתנהגות
כוחנית.
5. נוצר טשטוש בין הילד לבין ההורה האהוב.
6. התסמונת גורמת להנצחת והחרפת טראומת הגירושין.
7. איבוד הקשר של הילד עם בני משפחת ההורה המנוכר.
8. הילדים שבויים פסיכולוגית בידי ההורה המסית על כל המשתמע מכך.
תסמונת הניכור ההורי בהיבט המשפטי
מאז שנות ה – 90 עושים בתי המשפט שימוש בתורתו של גרדנר בסכסוכי משמורת במקרים של סרבנות קשר ואף הורו על הוצאותם של הילדים מן הסביבה המנכרת לסביבה אחרת ואף להורה המנוכר.
ב – 2012 הכרה תופעת הניכור ההורי בביה"מ העליון כתופעה הגורמת לסכנת ניתוק בין הילדים לאחר ההורים ותלות יתר בהורה האחר.
בפסקי דין מאוחרים יותר שניתנו בבית המשפט העליון, לא התעלם ביה"מ מן הביקורת שנמתחה על גאדנר, אלא שביה"מ העליון לא מצא לנכון לדחותה, אך קבע כי יש לנקוט משנה זהירות בקביעה כי זו אכן מתקיימת, כאשר לשם קביעה זו יש להסתייע בגורמים מקצועיים האמונים על כך.
בבוא ביה"מ לפסוק במקרים של סרבנות קשר, עליו להתאים ה"טיפול" הרצוי לחומרת התופעה ובין היתר מצויד ביה"מ בארגז הכלים המאפשר לו לקבוע הסדרי משמורת ולהקפיד על קיומם, לטפל בילד בסביבתו המנכרת ע"י גורם חיצוני, לנתק הילד לחלוטין מן ההורה המנכר באמצעות השמתו אצל גורם שלישי או העברתו לידי ההורה המנוכר.
ראוי לזכור כי העברת המשמורת להורה המנוכר תהיה, באופן טבעי, ובהתחשב בטובתו של הקטין, האמצעי האחרון עליו יורה ביה"מ..
כידוע, במקרים בהם קיימת מחלוקת בנושא משמורת הילדים בין בני זוג הנמצאים בהליכי גירושין, בית המשפט הינו בעל סמכות לקבוע בנושא, כאשר העיקרון המנחה את שופטי בתי הדין לענייני משפחה בנושא הוא עיקרון טובת הילד. לבחינת טובתו של הילד על ביה"מ להיעזר בחוות דעת מקצועית, ובמקום בו עולה סוגיית סרבנות קשר – הרי שעל ביה"מ לקבוע – בשלב הראשון – כי קיים ניכור הורי, כאשר ניכור הורי יחשב לכזה רק לאחר שלא נמצאה כל הצדקה לקיומו.
ניתן לסכם ולומר כי במקרים בהם ישתכנע ביה"מ כי סרבנות הקשר קיימת בשל ניכור הורי – אזי יהא בדבר כדי להשפיע על קביעת המשמורת אצל מי מהצדדים, אולם וכאמור לעיל, העברת משמורת בשל ניכור הורי הינה הסעד האחרון עליו יורה ביה"מ