בהחלטה תקדימית קבע ביה"מ לענייני משפחה בטבריה כי באופן עקרוני ניתן להחיל
על טענת ניאוף ובגידה את דיני הנזיקין והחוזים.
ביה"מ דן בסוגיה זו מהלך דיון בבקשת אשה לסילוק על הסף של תביעת בעלה לשעבר
בגין הפרת תנאי נישואין בכך שקיימה יחסים עם אחר.
הבעל טען כי התנהגותה של האשה משך נשואיהם ובעיקר בגידותיה בו, הסבו לו נזקים
בלתי הפיכים בדמות כאב, סבל, עוגמת נפש, טיפולים פסיכולוגיים, אבדן הנאות החיים,
מתח וכיו"ב.
האשה מצידה טענה כי לא קיימת בישראל עילת תביעה בגין בגידה.
ביה"מ קבע, כאמור, כי באופן עקרוני ניאוף יכול ליפול לגדר עוולת הרשלנות שכן הינה
מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין)
כן קבע ביה"מ כי באופן עקרוני ניתן לטעון כי ניאוף או בגידה מהווים פגיעה בכבוד
האדם ומשכך הרי שהדבר מהווה הפרת חובה חקוקה לצרכי התביעה הנזיקית.
אף אם נאמר, קובע ביה"מ, כי לא ניתן להחיל את דיני הנזיקין על תביעת הבעל, הרי
שניתן להשתיתה על דיני החוזים, כאשר קשר הנשואין נתפס בעיני ביה"מ כחוזה בין
צדדים.
יתרה מכך, מוסיף ביה"מ ומטעים – אם הפרת הבטחת נשואין נתפסת כמקור להשתת
חיוב בפיצויים על מי שהפר ההבטחה, הרי שאין כל סיבה שלא להכיר בטענה של הפרת
תנאי נשואין כאשר תנאי מכללא הוא נאמנות הדדית והתחייבות שלא לנאוף.
ביה"מ מביע חשש מפתיחת דלתות ביה"מ לתביעות כספיות בגין ניאוף ובגידה ולפיכך
קבע כי יש לצמצם המקרים בהם תוכר עילת הניאוף כעילת תביעה.
ביה"מ מציע לשקול בין היתר האם תביעה כזו עלולה לערער את בסיס האיזון הרכושי
בין הצדדים וקובע כי יש לקבוע מראש כי פיצויים בגין מקרים שכאלו יוגבלו בסכום
(למעט אם הוכחו נזקים נפשיים בלתי הפיכים). במיוחד, קובע ביה"מ, כי יש להגביל
הפיצויים מקום בו הצדדים מנהלים בינם לבין עצמם הליכים רכושיים נוספים בגין
פקיעת הקשר ועוד – כי יש להתיר הגשת תביעה שכזו אך לאחר גירושי הצדדים או
התרת נשואיהם.
כן קובע ביה"מ כי יש לבחון האם הדין הדתי החל על הצדדים מסדיר סוגיית הפיצויי
בגין הניאוף באופן בו לא יחול כפל פיצוי ולא יווצר מצב של סתירה בין החלטות
שיפוטיות.
כן, קובע ביה"מ, כי יש לשלול זכות פיצוי מהתובע אם מוכח כי גם הוא נאף מצידו מהלך
הנשואין.
סופו של דבר קבע ביה"מ כי אין לדחות תביעת הבעל על הסף.